פסק-דין בתיק דנ"א 6407/01

השופט מ' חשין:

           חברות הטלוויזיה בכבלים בישראל קולטות באמצעות לוויינים שידוריהם של ערוצי טלוויזיה זרים המשודרים בארצות-חוץ; קולטות שידורים ומעבירות אותם ברשת הכבלים בישראל - בזמן אמת - למנוייהן בישראל. קליטה זו של שידורים והעברתם למנויים בישראל נעשית בהסכמתם של ערוצי הטלוויזיה הזרים. הערוצים הזרים משדרים, בין השאר, יצירות ואירועים המוגנים בדין זכות-יוצרים, והשאלה הנשאלת היא אם העברת השידורים של אותם יצירות ואירועים בידי חברות הכבלים יש בה - ואימתי יש בה - כדי להפר זכות יוצרים של בעלי הזכות? שאלה זו נדונה והוכרעה בע"א 2173/94 Tele Event Ltd. נ' ערוצי זהב, פ"ד נה(5) 529, ועתה שומה עלינו להידרש לדיון נוסף באותה הכרעת-דין.

עיקרי העובדות שלעניין

2.        העותרות לפנינו  - חברות לשידורי טלוויזיה בכבלים - פעלו בישראל בשנים 1991 ו- 1992, בהחזיקן רישיון לשידורי כבלים כהוראות פרק ב1 שלחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (חוק הבזק). להלן נכנה את העותרות חברות הכבלים או החברות או העותרות. כהוראות חוק הבזק והכללים שלפיו - כללי התקשורת (בזק ושידורים) (בעל רשיון לשידורים), תשמ"ח-1987 (כללי הבזק או הכללים) - מעבירות העותרות בכבלים מיגוון ערוצי-שידור, בהם ערוצי-חוץ הנקלטים באמצעות אנטינות-לוויין והמועברים לצופים בישראל (דרך-כלל) במישרין וללא עריכה, בה-בעת עם השידור המקורי. העברת-מימסר זו מכונה בכללי הבזק "שידורים מישניים" (כלל 1 לכללים; השוו: הגדרת "שידורים עצמיים"). כך, למשל, מעבירות חברות הכבלים לצופים את ערוצי הטלוויזיה הישראליים - הערוץ הראשון (11), הערוץ השני (22), ערוץ 10 וערוצים נוספים (ראו סעיף 6כא לחוק הבזק), וכך מועברים ברשת הכבלים ערוצי טלוויזיה זרים המשודרים בארצות-חוץ כערוצי החדשות CNN  ו- BBC, ערוץ הספורט EUROSPORT ותחנות טלוויזיה המשדרות בארצות שונות - על הרוב בשפת אותה ארץ - בהן רוסיה, גרמניה, תורקיה, הודו ועוד  (הערוצים הזרים או התחנות הזרות).

           להבהרה נוסיף ונעיר, כי העברת הערוצים הזרים נעשית לאחר שנתקבלה הסכמתו של המשדר המקורי - הערוץ הזר - דרך כלל תמורת תשלום, ולאחר שהמועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין (מועצת הכבלים) אישרה העברתם של שידורי ערוץ פלוני לצופים בישראל (ראו, בהתאמה, כללים 48 ו- 46 לכלל הבזק).

3.        שידורי הערוצים הזרים כוללים תוכניות המשודרות בה-בעת הן בערוצים זרים והן בערוצי הטלוויזיה הישראליים. כך, למשל, תוכניות בידור פופולריות (כאירוויזיון) ואירועי ספורט (כתחרויות האולימפיאדה או המונדיאל). כך יכול הצופה בישראל לצפות בה-בעת באותו אירוע עצמו הן בערוץ שידור ישראלי (בעברית או בתרגום לעברית) והן בערוץ זר (שלא בעברית ושלא בתרגום לעברית). כפילות זו בתוכניות פופולריות היא שהוליכה לסיכסוך שלפנינו, סיכסוך הנסוב על העברת ערוצים זרים ששידרו את משחקי טורניר הטניס בווימבלדון בשנים 1991 ו-1992.

4.        ואלה היו עיקרי הדברים: טורניר ווימבלדון הינו טורניר טניס הנערך מדי שנה במועדון ווימבלדון שבאנגליה (The All England Lawn Tennis & Croquet Club Wimbeldon), והתחרויות בו משודרות לעולם כולו. הזכות לשדר את משחקי הטורניר בטלוויזיה שייכת במקורה למועדון ווימבלדון, והמועדון נוהג לשווק את זכויות השידור לגורמים שונים ברחבי העולם על דרך הקניית בלעדיות באיזור גיאוגרפי מסוים. זכויות השידור באיזור הגיאוגרפי הכולל את אירופה וישראל נרכשו בידי חברה גרמנית בשם UFA Film und Fernseh Gmbh (UFA), וזו בתורה פיצלה את האיזור הגיאוגרפי שלה לתאי-שטח קטנים יותר ושיווקה את זכויות השידור לגורמים הפועלים באותם תאי-שטח. זכויות השידור בתא-השטח הכולל את מדינת ישראל נרכשו בידי המשיבה, חברת Tele Event - חברה זרה שעיסוקה רכישה ושיווק של זכויות שידור - אשר החזיקה ברישיון בלעדי לניצול זכויות השידור של הטורניר בתחומי ישראל בשנים 1989 עד 1993.

5.        הזכות לשידור הטורניר פוצלה אפוא ונמכרה לכמה וכמה גורמי שידור ברחבי העולם, בהם שלושה מן הערוצים הזרים שחברות הכבלים נהגו להעביר דרך קבע: הערוץ הגרמני RTL Plus, ערוץ טלוויזיה תורקי וערוץ הטלוויזיה Star TV. כך יכול היה חובב הטניס הישראלי לצפות במשחקי הטורניר באותם ערוצים זרים שלא גזרו את זכויותיהם מן המשיבה אלא היו, כמשיבה עצמה, חוליה אחרונה בשרשרת המחאת הזכויות לשידורי הטורניר.

6.        המשיבה סברה כי העברת שידורי הטורניר בערוצים הזרים פוגעת בזכות היוצרים הבלעדית שרכשה באותם שידורים בישראל, ועל-כן פנתה אל חברות הכבלים בדרישה כי תימנענה מהעביר את משחקי הטורניר לישראל באמצעות הערוצים הזרים. החברות סירבו להיעתר לדרישת המשיבה בטוענן כי שידור משחקי הטורניר אינו יצירה הנהנית מזכות-יוצרים, וכי גם לו היתה זכות יוצרים בשידורים - העברת שידוריו של ערוץ זר אינה מהווה הפרה של זכות-יוצרים. נוכח עמדת העותרות הגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי תובענה לקבלת פסק-דין המצהיר על זכויותיה ועל הפגיעה בהן (ה"פ 931/92). בית-המשפט המחוזי (הנשיא אורי גורן) קיבל רבות מטענותיה של המשיבה - בהן הטענה כי חברות הכבלים הפרו את זכות היוצרים שלה - אך לסוף החליט לדחות את התובענה, לאחר שנמצא לו כי המשיבה אינה זכאית לקבל סעד מן העותרות דווקא. המשיבה ערערה לבית-המשפט העליון, וכאן נהפכה הקערה על-פיה.

7.        פסק-דינו של בית-המשפט - מעטו של השופט מצא ובהסכמת השופטים שטרסברג-כהן וטירקל - פסק-דין ארוך ומפורט הוא, אך לענייננו-שלנו אין צורך כי נדון בפרוטרוט בכל קביעותיו ולו משום שרובן אינו עוד שנוי במחלוקת.  לעת הזו נספק עצמנו בהזכירנו הכרעות-דין אלו: שידורים של משחקי הטורניר הינם יצירה המוגנת בזכות יוצרים; בנסיבות העניין קנויה למשיבה זכות תביעה לעניין הפרת זכות יוצרים בשידורי טורניר ווימבלדון בישראל; חברות הכבלים חייבות לכבד את זכותה של המשיבה ואסורות הן בהפרתה; איסור זה חל אף על העברתם של משחקי טורניר ווימבלדון כפי שהם משודרים בערוצים זרים המועברים בכבלים בישראל; בהעבירן את טורניר ווימבלדון כפי ששודר בערוצים הזרים הפרו חברות הכבלים את זכות היוצרים שרכשה המשיבה. וכמסקנתו של בית-המשפט לאחר ניתוח הוראת הדין שלעניין (בעמ' 553-552 לפסק-הדין):

המסקנה הנלמדת מן האמור היא כי הסייגים המוטלים על בעל זיכיון לפי סעיף 6כה לחוק הבזק ולפי סעיף 2 לכללי הבזק [הוראות הקובעות, בין השאר, כי העותרות לא ישדרו שידורים "שיש בהם משום הפרת זכות יוצרים או זכות מבצעים על פי כל דין"], חלים עליו - לצד ובנוסף לסייגים הקבועים בסעיף 48 לכללים - גם בגין העברת שידורי-חוץ מלוויין. הנחה פרשנית אחרת המבוססת על קבלת עמדתן של המשיבות [חברות הכבלים] הייתה מובילה לתוצאות בלתי מתקבלות על הדעת. כך, למשל, היה מתחייב, כי בעל זיכיון רשאי להעביר למנוייו שידורי-חוץ מלוויין שיש בהם חומר תועבה, שהם תעמולה מפלגתית, או שיש בהם הסתה גזענית או לאומנית. אכן, האיסור לשדר שידורים הלוקים באחד הפגמים האמורים והאיסור לשדר שידורים שיש בהם משום הפרת זכות יוצרים, נמנו בסעיף 6כה לחוק ובסעיף 2 לכללים בזה אחר זה, וכל ניסיון להפריד בין הדבקים נידון, לדעתי, לכישלון. יתר-על-כן: אילו נתקבלה טענת המשיבות כי בהעברת שידורי-חוץ מלוויין אין לבעל הזיכיון שליטה על תוכן השידורים, הכיצד ועל שום מה יימצא אחראי על העברת שידור הכולל חומר תועבה או הסתה גזענית, ולא יימצא אחראי על העברת שידור שיש בשידורו משום הפרת זכות יוצרים?

בהמשך הדברים מוסיף השופט מצא דברים לעניין חובתן ואחריותן של העותרות בהיותן חברות מסחריות המעבירות את השידור לצורך מסחרי (בעמ' 554-553):

בשונה מאדם פרטי, שהצטייד ב"צלחת" לקליטת שידורים מן הלוויין, המשיבות הינן חברות עסקיות. בהעברת השידורים למנוייהן יש משום הפצה לצורכי מסחר, כמשמעותה בסעיף 2(2) לחוק זכות יוצרים, ואינני רואה שמץ טעם שלא להטיל עליהן, בגין העברת שידורי-חוץ מן הלוויין, את כל החובות המוטלות עליהן בגין שידור או העברה של שידורים אחרים.

       בטענת המשיבות כי חיובן לכבד זכויות יוצרים בשידורי-חוץ מן הלוויין יטיל עליהן מעמסה בלתי-סבירה, אינני רואה צורך להרחיב. חזקה על המשיבות - בהיותן גופים מקצועיים שעיסוקם בכך - שהן בוחרות מראש את שידורי החוץ אותן תעברנה למנוייהן באמצעות הלוויין במקביל לשידור המקורי. אין מקום לפקפק כלל, כי המשיבות מבררות מראש את נושאי ותוכני השידורים המיועדים להעברה בדרך זו, וממילא בידן לברר, מבעוד מועד, גם את השאלה אם יש בהעברתם משום הפרת זכות יוצרים.

משקבע כל קביעות אלו שקבע - קביעות אלו ועימהן קביעות לעניין הסעד - החליט בית-המשפט לקבל את תביעתה של המשיבה וליתן בידה פסק-דין מצהיר כלהלן:

... מכוח הרישיון שהוענק לה הייתה ל[משיבה], בשנים 1993-1989, זכות בלעדית בזכויות השידור הטלוויזיוניות של אירועי טורניר הטניס וימבלדון בתחומי מדינת ישראל, וכי בהעבירן את שידורי הטורניר במהלך התקופה האמורה, ללא קבלת הרשאה מפורשת לכך, הפרו ה[עותרות] את זכויותיה של המערערת. (בעמ' 560)

8.        העותרות עתרו לקיומו של דיון נוסף בהכרעת בית-המשפט הסבה את הפרת זכות היוצרים, בהבהירן מפורשות כי אין הן מבקשות דיון נוסף ביתרת החילוקים שהיו להן עם המשיבה. בית-המשפט הורה על קיומו של דיון נוסף וזה הוא הדיון שלפנינו.

השאלות השנויות במחלוקת

9.        בשתי סוגיות נחלקו בעלי-הדין. הסוגיה האחת נסבה על הוראת סעיף 6כה(5) לחוק הבזק, והסוגיה האחרת עניינה בדיני זכויות יוצרים. וזה פישרן של כל אחת משתי הסוגיות.